פסק-דין בתיק בר"ע 1253/05

א. הרקע

1.       בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה ( כב' הרשם מר ד' מאזן) בתיק הוצל"פ 8-05-26788-02 מתאריך 10.10.05.

2.       בתאריך 9.10.05 הגיש המבקש מס' 1 (להלן - " המבקש") בקשה ללשכת ההוצאה לפועל, על גבי טופס הנושא הכותרת "בקשות צד ג'". לטופס הבקשה צורף תצהיר המבקש, בו שטח המבקש בקשותיו השונות וטענותיו העובדתיות בנוגע להליכים המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל.

          בתאריך 10.10.05 החליט כב' ראש ההוצאה לפועל, מבלי שנימק החלטתו, כי "הבקשות נדחות ברובן", ונעתר אך ורק לבקשת המבקש לקבל מכונס הנכסים שמונה למכור המכונית שנתפסה, ב"כל המסמכים הקשורים במכרז כדי שיוכל לממש את זכות הפדיון".

3.       אפשר ואם הבקשה ללשכת ההוצאה לפועל הייתה מוגשת בצורה מסודרת יותר, והיה מתקיים בה דיון לברור העובדות הצריכות לעניין, התוצאה הייתה שונה. מכל מקום, לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני נעתר לבקשת המבקשים ליתן להם רשות ערעור, והנני דן בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

ב. העובדות

4.       הליכי ההוצאה לפועל המתנהלים בלשכת ההוצאה לפועל מתייחסים לחובות שהותירה אחריה חברת ברקאר מסחר ושיווק מכוניות בע"מ (להלן - " החייבת"), ובמסגרת הליכים אלה נתפסה מכונית מסוג "מרצדס" מדגם 190-A, משנת ייצור 2000, ומספרה 23-301-84 (להלן - "המכונית").

          בשעת תפיסתה, המכונית הייתה בהחזקת המבקש אם כי הייתה רשומה בבעלות החייבת.

5.       מהמסמכים שצורפו לבקשה שלפני מתבררות העובדות הבאות:

(א)     החייבת, כפי שמעיד עליה שמה, עסקה במסחר ברכב, ובתאריך 4.12.2002 כרתה חוזה עם המבקשת מס' 2 (להלן - " המבקשת") לפיו הושכרה המכונית למבקשת לתקופה בת 60 חודשים (דהיינו - עד לתאריך 3.12.2007).

(ב)      במעמד חתימת החוזה שילמה המבקשת סך 35,000 ש"ח "שהם דמי השכירות למפרע, בחלקם היחסי, בגין 12 חודשי השכירות האחרונים", ובנוסף לכך נקבע, כי החל מחודש ינואר 2003 תשלם המבקש לחייבת דמי שכירות בסך 1,600 ש"ח לחודש, צמוד לשינויים במדד המחירים לצרכן.

(ג)      בסעיף 3.2 לחוזה נקבע בין הצדדים, כי "מיד בתום תקופת השכירות או עם גמר ביצוע התשלומים בהם מחויב השוכר על פי הסכם זה (המוקדם מבין השניים), הרכב יעבור לבעלות השוכר".

(ד)      בסעיף 5 להסכם השכירות נקבע, כי החייבת מתחייבת "לא למכור ו/או לשעבד ו/או למשכן ו/או להעביר את זכות השימוש ברכב לאחר ו/או להסב את המכונית כבטוחה לחוד אישי ו/או אחר של המשכירה, אלא אך ורק על פי האמור בהסכם זה".

(ה)     בתאריך 19.1.2003 חתמה החייבת על אגרת חוב לטובת המשיב, ושעבדה את המכונית ב"שעבוד קבוע ראשון בדרגה". שעבוד זה נעשה לשם הבטחת הלוואה בסך 50,000 ש"ח שהחייבת קיבלה מהמשיב, והוא נרשם בתאריך 27.1.03 במשרד רשם החברות, ותעודה המעידה על כך הונפקה בתאריך 27.1.03.

(ו)      קראתי את הסכם השכירות, ולא מצאתי בו הוראה המסייגת את הוראת סעיף 5 להסכם, ועל כן, החייבת לא הייתה רשאית לשעבד את המכונית למשיב כבטחון לאשראי וההלוואות שקיבלה מהמשיב.

(ז)      נראה הדבר, שהחייבת שעבדה למשיב מכוניות נוספות, שכן בתאריך 2.5.05 נכרת חוזה בין המשיב והחייבת, בו הודתה החייבת כי חובה למשיב, בתאריך 13.3.05 עמד על סך 954,332 ש"ח, מתוכו סך 172,492 ש"ח בחשבון העו"ש של החייבת והיתרה בהלוואות שונות שקיבלה. בהסכם קבעו הצדדים תניות שונות ביחס לסילוק החוב והמשיב התחייב "לסלק שעבודים הרובצים על כלי רכב של החייבת המשועבדים לטובתו", ובמבוא לחוזה אכן נזכרו ארבעה כלי רכב שונים, והמכונית שהושכרה למבקשת לא נזכרה ביניהם. 

(ח)     ככל שהדברים נוגעים למכונית שהושכרה למבקשת, נקבע בסעיף 8 לחוזה, כי השעבוד שיצרה החייבת בתאריך 19.1.03 יבטיח את חובות החייבת למשיב ללא הגבלה בסכום, במקום הבטחת הלוואה על סך 50,000 ש"ח שנזכרה באגרת החוב המקורית.

          מיותר לציין, כי סעיף 8 לחוזה מתאריך 2.5.05, המרחיב את מסגרת השעבוד שנוצר מלכתחילה בניגוד לחוזה השכירות שכרתה המבקשת עם החייבת, נוגד אף הוא את סעיף 5 לחוזה השכירות.

(ט)     על החוזה מתאריך 2.5.05 חתם ב"כ המשיב מטעם המשיב ומר שלומה זק, שבשלבים קודמים שימש כמנהל בחברה החייבת. לטענת המבקשים, שלא נתמכה בראיות, מר זק היה ערב לחייבת באופן אישי, ועל כן כרת את החוזה עם ב"כ הבנק, כדי להסיר ממנו או לפחות להקל, את נטל החבות האישית הרובצת עליו.

(י)      המבקש טוען, כי בתאריך 2.5.05 ידע ב"כ המשיב על חוזה השכירות שנכרת בין החייבת והמבקשת, ואת טענתו מבסס המבקש על כך שפנה אל החייבת וביקש לקבל "מכתב החרגה" חתום על ידי המשיב, ובעקבות זאת פנתה החייבת אל המשיב, ובתשובה לפנייתה הודיעה המשיב, בתאריך 16.4.04, כי יהיה נכון להסיר את השעבוד מהמכונית "כנגד הפקדת סכום שלא יפחת מ- 35,000 ש"ח" (וראה נספח ט' לתצהיר המבקש).

ג. דיון

6.       עניין לנו בשתי עסקאות סותרות שנעשו במכונית. בעסקה האחת, הקודמת בזמן, הושכרה המכונית למבקשת, ובעסקה השניה, המאוחרת בזמן, שועבדה המכונית לטובת המשיב, ולאחר מכן אף הורחבה תחולת השעבוד.